החלטה בתיק רע"פ 10584/04

           בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' גל, מ' מזרחי וי' שפירא) אשר, למעט תיקון מוסכם, דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת א' זיסקינד) וקיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על גזר הדין.

           ביום 17.5.99 התקיימו בחירות כלליות לכנסת ולראשות הממשלה. המבקש, אשר שימש באותה עת כחבר מועצה מטעם "אגודת ישראל" במועצת עיריית ירושלים, עבד באותו יום במטה הסיעה. אל המטה הגיע אדם בשם ישראל רינגל (להלן: רינגל) אשר ביקש למצוא מישהו שיצביע במקום בנו, ששהה מחוץ לישראל באותה עת. רינגל הביא עימו לצורך זה את תעודת הזהות של בנו. על פי הנטען בכתב האישום, שידל המבקש אדם בשם משה טראובה (להלן: טראובה) ליטול את תעודת הזהות ולהצביע במקום בנו של רינגל. טראובה עשה כפי שהתבקש ממנו אך חברי וועדת הקלפי גילו את ההונאה ועצרו את טראובה וכך נתגלתה הפרשה כולה. המבקש הואשם, איפוא, בעבירה של שידול אחר לבצע עבירות של התחזות לאחר, קבלת דבר במרמה והצבעה שלא כדין. יצוין כי רינגל וטראובה הודו במסגרת הסדר טיעון, הורשעו ודינם נגזר.

           בבית משפט השלום טען המבקש כי לא היתה לו כל יד בהונאה וכי היא בוצעה על ידי רינגל וטראובה ללא שיתופו. בית המשפט בחן את הראיות וקבע כי גרסתו של המבקש לארועים אינה יכולה להתקבל. בית המשפט קבע כי גרסתו של המבקש אינה אמינה, חסרת היגיון פנימי ואינה מתיישבת עם נסיבות המקרה ועל כן יש להעדיף על פניה את עדויותיהם של טראובה ורינגל אשר תמכו בגרסת המדינה. יצוין כי בית משפט השלום הרשיע את המבקש כמבצע בצוותא ולא כמשדל אך הרשעה זו תוקנה לאחר מכן בערעור, בהסכמת הצדדים, באופן שהמבקש הורשע כמשדל ולא כמבצע בצוותא. לאחר מתן הכרעת הדין שמע בית המשפט טיעונים לעונש ובסופם גזר על המבקש 5 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. כמו כן, מכיוון שהמבקש שימש כחבר מועצת עיריית ירושלים בעת ביצוע העבירה ביקשה המדינה שבית המשפט יקבע כי המבקש ביצע עבירה שיש עמה קלון. המבקש התנגד וטען כי קביעת קלון תמנע ממנו להמשיך ולתרום ממרצו לחיים הציבוריים בירושלים והאינטרס הציבורי מחייב כי ימשיך בפעילותו הציבורית החשובה. בית משפט השלום בחן את הטענות וקבע כי במעשים שביצע המבקש אכן דבק קלון.

           המבקש ערער, כאמור, לבית המשפט המחוזי והעלה בערעורו שלוש טענות עיקריות. הטענה הראשונה נגעה למהימנות עדותו של טראובה אך טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי והמבקש אינו חוזר עליה בבקשה שבפניי. הטענה השניה נגעה לאופן בו התקבלה בבית משפט השלום אמרתו של רינגל במשטרה. עקב סתירה שהתגלתה בין דבריו של רינגל בעדותו בבית המשפט לבין דבריו בהודעתו במשטרה עתרה המדינה לקבלת הודעתו במשטרה בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: הפקודה). על פי הטענה, בית משפט השלום ראה לקבל את ההודעה שמסר רינגל במשטרה ולהעדיף את האמור בה על פני הדברים שמסר רינגל בעדותו. דא עקא, שבית משפט השלום לא נימק את העדפתו כנדרש בסעיף 10א(ג) לפקודה ובכך, כך טען המבקש, נתפס לכלל טעות. טענתו השלישית של המבקש בערעור הופנתה כנגד גזר דינו של בית משפט השלום. המבקש טען הן כנגד הקלון שנקבע בגזר הדין והן כנגד העונש שנגזר עליו. לטענתו, לא היה מקום לקביעת הקלון ויש להפחית בעונש שנגזר עליו לנוכח השינוי בהרשעה.

           בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש לענין ההרשעה אך קיבל באופן חלקי את הערעור לענין העונש. בית המשפט המחוזי קבע כי חרף העובדה שבית משפט השלום לא רשם במפורט את נימוקיו להעדפת אמרתו של רינגל במשטרה הרי שהנימוקים להעדפה זו עולים בבירור מתוך פסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי בית משפט השלום קיים את דרישת סעיף 10א(ג) לפקודה בפן המהותי שלה, גם אם מהבחינה הפורמלית היה מקום לפרט את הנימוקים בבירור. מעבר לנדרש הוסיף בית המשפט המחוזי ופרט את הנימוקים שבגינם היה רשאי בית משפט השלום להעדיף את אמרת רינגל במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. באשר לגזר הדין דחה בית המשפט את טענות המבקש כנגד קביעת הקלון וקבע כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום בענין זה. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי ראה להפחית בעונש שנגזר על המבקש כך ששלושה מתוך חמשת חודשי המאסר שנגזרו על המבקש ירוצו בפועל והיתרה על תנאי, כאשר ריצוי המאסר יעשה בדרך של עבודות שירות. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

           בבקשתו מעלה המבקש שתי טענות עיקריות. טענתו הראשונה היא שבית המשפט המחוזי לא היה רשאי להשלים את החסר שהיה בפסק דינו של בית משפט השלום בענין הנימוקים להעדפת אמרתו של רינגל במשטרה לפי סעיף 10א לפקודה. לטענת המבקש, העדר ההנמקה הנדרשת בפסק דינו של בית משפט השלום היתה פגם מהותי היורד לשורש פסק הדין ובית המשפט המחוזי לא היה רשאי לתקנו. טענתו השניה של המבקש היא בענין הקלון. על פי טענה זו, מכיוון שהקלון נקבע מכוח סעיף 120א לפקודת העיריות הרי שהוא רלוונטי רק לענין הכהונה כחבר מועצה ואין מדובר בקלון "כללי" אשר עלול להשפיע על המבקש גם בתחומי חייו האחרים. לטענת המבקש יש לקבוע כי הקלון שנקבע בפסק הדין פוסל אותו מכהונה כחבר מועצה כאמור בסעיף 120(8) לפקודת העיריות ותו לא. המבקש מסביר בבקשה כי במסגרת עיסוקו הוא נוהג להשתתף במכרזים ציבוריים והקלון שנקבע כי דבק במעשיו עלול למנוע ממנו מלהשתתף במכרזים כאלו שכן בדרך כלל קבוע בהם תנאי כנגד השתתפות מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון. המבקש טוען, איפוא, שיש לדון בתחומי פרישתו של הקלון שנקבע בגזר דינו.

           לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אכן, כפי שמצוין בפסקי הדין אותם הזכיר המבקש בבקשת רשות הערעור, בתי המשפט מצווים לנהוג בזהירות רבה כאשר הם קובעים כי יש להעדיף דברים שאמר עד במשטרה על פני דברים שאמר בעדותו בבית המשפט (ראו: ע"פ 400/81 מחג'נה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 767, 773). ואכן, סעיף 10א(ג) מצווה כי הטעמים להעדפה כאמור יירשמו. עם זאת, כפי שציין בית המשפט המחוזי בענייננו, הטעמים לכך שבית משפט השלום העדיף את האמרה במשטרה על פי העדות נמצאים בפסק הדין, גם אם אינם מפורטים בו בברור ובכך יש כדי לענות לפן המהותי של הדרישה המצויה בסעיף 10א(ג) לפקודה. מכל מקום, בית המשפט המחוזי ניתח בפירוט את הראיות שהיו בפני בית משפט השלום והגיע למסקנה כי היתה לבית משפט השלום תשתית ראייתית מבוססת לקביעת ממצאיו; נוכח האמור בפסק דינו של בית משפט השלום ובפסק דינה של ערכאת הערעור, אין שאלת קבילות ההודעה על פי סעיף 10א לפקודת הראיות מחייבת כל ליבון נוסף, ואינה מעוררת כל שאלה משפטית.

           באשר לטענות המבקש בענין הקלון הרי שגם טענות אלו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. ראשית, יצוין כי הטענה שמעלה המבקש בבקשת רשות הערעור לא הועלתה על ידו בפני הערכאות שדנו בעניינו ואין מקום להיזקק לטענה זו לראשונה בשלב של ערעור שני. די בטעם זה בלבד כדי להביא לדחיית הטענה. מעבר לנדרש יצוין כי גם לגוף הענין אין לקבל את הטענות שמעלה המבקש ביחס לענין הקלון ומכל מקום, ההכרעה בדבר תחום התפרשותו של הקלון כלל אינה ענין לבקשת רשות ערעור. אין לקבל בהליך של ערעור שני הצהרה שתקבע את תחומי התפרשות הקלון שנקבע בעניינו של המבקש וענין זה נמצא מחוץ לתחום ההליך שבפנינו. יצוין כי מבלי להכריע בדבר הפרשנות שמציע המבקש לסעיף 120א לפקודת העיריות, הרי שעל פני הדברים מעוררת פרשנות זו קשיים. בעבירות שעבר המבקש יש משום קלון ואין זה ברור מדוע קלון זה הינו רלוונטי אך ורק לענין הכהונה כחבר מועצה. יהא הדבר אשר יהא, אין מתבקשת הכרעה בפרשנות זו בערעור נוסף.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יחל את ריצוי עונשו ביום 2.1.05.

           ניתנה היום, ז' בטבת התשס"ה (19.12.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: